גרבילים של תשוקה

לקחתי מונית. עצרתי אותה ברח’ המסגר וביקשתי מהנהג שלה לקחת אותי לרח’ מונטיפיורי. עד כאן שום דבר מסעיר. הוא אפילו חסך ממני את הדיאלוג המקובל שנכתב כמדומני, בידי שייקספיר במאה השש-עשרה ושמתחיל במשפט האלמותי: “20 שקל טוב לך?”.

בשלב הזה הנהג הסביר לי שהוא מתכוון לקחת ימינה ולעשות פרסה. אמרתי לו שינהג איך שהוא חושב שעדיף אבל פתאום הוא חתך חזק שמאלה, פנה ברמזור והמשיך בנסיעה לכיוון הנכון. בשלב הזה הוא פנה אלי ואמר: “בסוף היה שמאלה. אתה רואה מה זה ראש יהודי? בגלל זה כל העמים שונאים אותנו”. כלומר הנהג, גאה בהצלחתו לזהות בהצלחה שברמזור יש פניה שמאלה, הכיוון שאליו הוא רצה לנסוע, ייחס את הזיהוי המוצלח ואת הפניה המבריקה שבאה בעקבותיו לגניוס היהודי וקיבל בזאת חיזוק לעובדה המוכחת שהסיבה לאלפי שנים של רדיפות ופוגרומים זה שאנחנו כל כך, אבל כל כך הרבה יותר חכמים מכל העמים האחרים.

אני בדרך כלל לא מתווכח עם נהגי מוניות. להיפך, אני מעודד אותם. תתפלאו מה המהום במקום הנכון או שיעול שיכול להתפרש כהסכמה יכול לעשות לשטף הדיבור של מישהו שקוראים לו איציק ושהדבר המעניין ביותר שקרה לו בשנתיים האחרונות זה טחורים. אבל הפעם, לא יודע למה, התחשק לי לענות.

“אנחנו לא יותר חכמים”, אמרתי. “אנחנו לא יותר חכמים מהאמריקאים, האמריקאים לא יותר חכמים מהצרפתים והצרפתים לא יותר חכמים מהשוודים. אף אחד לא יותר חכם מאף אחד. והאמריקאים שונאים את הצרפתים, הצרפתים שונאים את הגרמנים, הגרמנים שונאים את הפולנים וכולם שונאים את הרוסים. כולם חכמים אותו הדבר וכולם שונאים את כולם. ואתה באמת לא צריך לקחת את זה אישית”.

היתה דממה. הדממה נמשכה דקה אחת. שתיים. שלוש. לרגע אחד חשבתי שעשיתי את זה. שהצלחתי לעשות את הבלתי אפשרי. שהשגתי את מה שמליוני אנשים חולמים עליו כבר מאות שנים. את הגביע הקדוש. שהשתקתי נהג מונית.

היתה עוד דקה אחת של שקט ואז, תוך שהוא מסתכל קדימה ואפילו לא ממצמץ, הוא אמר: “אבל חייבים לשחרר את גלעד שליט”.

מאז ומעולם היתה לשלומי בעיה להבין את רוח הסצינה:

חזרתי. תרשו לי לחסוך מכם את שלל הקלישאות הרומנטיות סטייל: “ניו-יורק מדהימה בסתיו”, או “אתם חייבים לנסות את התפריט החדש של בלת’זר בסוהו” או “מישהו חייב לעשות משהו עם כל הכושים האלה”. מה שכן, עיר שבה בסופרמרקט מוכרים 18 סוגים של סוכר (ספרתי), נהג המונית שלך נראה כמו נציג עז א-דין אל-קסאם בתפוצות ושבנמל התעופה שלה לוקחים ממך טביעת רקטום, היא בהחלט עיר שגורמת לי להרגיש בבית.

אני גם אחסוך מכם את כל התמונות התיירותיות שצילמתי, את הזבל הזה אני שומר לחברים בפייסבוק. כי מי שלא ראה תמונה של אשכנזי קטן עומד בהבעת חשיבות עצמית כשמאחוריו 3 עלמות מאביניון כאילו לא ראה תמונה משעממת בחייו. במקום זה אני אראה לכם את התמונות שצילמתי בשעה וחצי המשעממות ביותר שהעברתי בניו-יורק, שבהם ת’ הסתובבה בדווין ריד שזה המקבילה של הגויים לסופר-פארם ואני הסתובבתי אחריה בין המדפים ורציתי למות. אז במקום למות צילמתי כמה מהמוצרים היותר ביזאריים שראיתי שם. למשל:

יש משהו מצחיק בזה שעל כל חבילות הטיטולים שמיועדות לתינוקות לבנים התינוקות מצולמים זוחלים בחיוך לכיוון האמא או מתגלגלים על הגב בהנאה בעוד שעל חבילות הטיטולים שמיועדות לתינוקות שחורים זה תמיד נראה כאילו הם בורחים ממשהו:

אני כמעט מפחד לשאול מה קרה לקודמת:

או הבובה הקריפית הזאת שהתחבאה בין ערימת פיות קטנות וחמודות. אם הייתי בקטע של כיתובי תמונה כנראה שהכיתוב היה “דויד היה נמוך ושמנמן, אבל זה לא הפריע לו להתלבש כמו פייה”:

אבל מה, היה כיף. ניו-יורק מדהימה בסתיו ואתם באמת חייבים לנסות את התפריט החדש של בלת’זר. מישהו יודע מתי מתחילים הסיילים של הקיץ?

היום עברתי ליד שלט בניו-יורק שהכריז על שם הרחוב - Gay Street, והתאפקתי לא לצלם אותו.

אין לי שום הסבר הגיוני לזה, אבל גיליתי שכשאני עובר במגלה המתכות בשדה התעופה אני מכניס קצת את הבטן.