גרבילים של תשוקה

ושוב הבלוג הזה עושה את מה שהוא יודע לעשות כל כך טוב, שזה לדווח על חדשות האתמול, היום. ואתמול נקלעתי להפגנה של רוכבי האופנוע בתל אביב. מה אני אגיד לכם? היה קרנבל.

מאות על גבי מאות של אופנוענועים וקטנוענועים גדשו את שדרות רוטשילד והסביבה תוך שהם חוסמים את הכבישים, צופרים בקול ורוקדים כשהם לובשים תחתוני טנגה קטנים מדי ויוצרים תוך כדי דימוי ויזואלי שיקח עוד די הרבה זמן עד שאני אצליח לעצום את העיניים לפני השינה ולא לראות אותו. אבל בעידן שבו הצטרפות לקבוצה בפייסבוק נחשבת מחאה חברתית וכל מי שכותב פוסט נוקב, על כמה קשה למצוא חנייה מתחת לבית שלו, מחשיב את עצמו אקטיביסט, היה נחמד לראות מחאה אמיתית, בועטת ובעירום חלקי.

למה העירום החלקי? שאלה טובה. משתתפי ההפגנה טוענים שזה בגלל ש”הביטוח מפשיט אותנו”. אני טוען שזה בגלל שבתל אביב אף פעם לא היה צריך להתאמץ יותר מדי בשביל למצוא סיבות להתפשט. מצעד הגאווה? בי בי טי-שירט. מצעד האהבה? להתראות שורטס. פסטיבל הכלייזמרים החסידי? שלום שטריימל. מהי האמת? כמו התחתונים של רוכב הוספה השמנמן, גם היא עוברת כנראה איפשהו באמצע. אבל למה להתלונן? אלוהים יודע שאוקטובר בעיר הזאת לא מספק מספיק הזדמנויות לראות בחורות בביקיני.

יש לי וידוי. לא משהו מסעיר, אבל בכל זאת, וידוי. ראיתי את שלושת העונות הראשונות של פרוייקט מסלול האמריקאי. זה היה ריאליטי רהוט ואינטליגנטי שנתן כבוד ליצירתיות של המשתתפים לא פחות מאשר לצד הרכילותי והקאמפי שלהם. אחרי כמה זמן אפילו הצלחתי להתגבר על הזעזוע שנגרם לי כתוצאה מהמבטא הגרמני ה”קל” וחיתוך הדיבור של המנחה, דוגמנית העל היידי קלום. בכל פעם שהיא התעניינה בחביבות בשלומו של אחד המשתתפים זה היה נשמע כאילו היטלר מנסה להזמין בירה במקום שבו כל המלצרים יהודיים.

ניסיתי לראות גם את פרוייקט מסלול הישראלי. או ליתר דיוק, ה-יס מקס שלי ניסה. אני לא הצלחתי. אז נכון שבארץ פיתחו את אמנות מתיחת עונה אחת של תוכנית ריאליטי לכ-300 תוכניות שמתפרסות על פני שש או שבע שנים, אבל עדיין, המסטיק הטלוויזיוני הזה נמתח בצורה כזאת שאם אתם הייתם מחזיקים בקצה אחד שלו ומישהו אחר בקצה השני, הרי שהמישהו הזה היה ממש רחוק מכם. אבל ממש רחוק. ואל תתנו לי אפילו להתחיל לדבר על גל אפל. אני מודה שאף פעם לא הבנתי את הביטוי “מגעיל ת’שועלים”, עד שראיתי את גל אפל רוכן לכיוון אחד המתמודדים ושואל אותו: “מה נסגר איתך אח שלי? לא עם הבגד, איתך”. אני לא יודע לאיזה כוכבים בדיוק מתכוונת שירז כשהיא הציגה אותו כל שבוע בתור “הסטלייסט ומלביש הכוכבים”, אבל בואו נגיד שאם הוא זה שאחראי לאוסף הכובעים של ציון ברוך הרי שאהוד ברק לא יהיה לבד על הספסל בהאג. ותסלחו לי שאני מהסס לקבל עצות סטיילינג ממישהו שנראה כאילו הוא נרדם בטיול השנתי וכל החברים שלו ציירו עליו עם טושים.

מה שכן, התוכנית הזאת גרמה לי לעשות משהו שרציתי לעשות כבר הרבה זמן. הוצאתי את הטלוויזיה מהבית.
היא עמדה בחדר המדרגות ואחרי שהכריזו על הזוכים והתוכנית נגמרה, הכנסתי אותה חזרה.