גרבילים של תשוקה

לא הייתי בין 40,000 האנשים שנדחקו לראות את סר פול מופיע בפארק הירקון, בין השאר כיוון שאין לי יותר מדי עניין לראות את מי שנראה כמו ישישה בריטית שכרגע העירו אותה לשעת התה ומרוב חיפזון היא שמה את הפאה הפוך. יצגו אותי שם שרי אריסון ועופר גלזר שלפי מה שאני קורא בדה-מרקר שילמו 1500 ש”ח האחד על מנת לשבת ביציע המכובדים. אני לא יכול שלא לתהות באיזה שלב שרי גלתה לעופר שזאת בעצם לא הופעה של שרית חדד.

אני מניח שבסופו של דבר כל עם מקבל את הגיבור שמגיע לו. לבלגים יש את טינטין, לאמריקאים את וולוורין, ליפנים יש נערות במדי בית ספר שנלחמות בפשע ולנו יש את… יפית גרינברג?

אני לא מסוג האנשים ששוחים נגד הזרם. אני אוהב את הזרם. כל זרם. לפעמים אני הולך ברחוב, רואה זרם ומייד מחליף לבגד ים וכובע אמבטיה ומתחיל לשחות. אבל כשרואים את ההתגייסות הגדולה והעצומה הזאת למען דב חנין, אי אפשר שלא לשים לב שמדובר באותם אימבצילים שוחרי טוב שבחרו בשינוי ב-2003 ובגמלאים ב-2006.

ואם כבר בסרט “איים אבודים” עסקינן, רק עוד הערה קטנונית אחת. אם אני זוכר משהו מהימים שבהם הייתי מעורב בהפקת סרטי פורנו רך בסצינה המחתרתית של ברלין בשנות השבעים, כששולחים תמונות יחצנות לכלי התקשורת רצוי למחוק מהם את היד של איש ההפקה שמסמן לשחקנים לאיזה כיוון להתקדם. אחרת זה עלול להראות טיפה לא מקצועי.

קצת באיחור ראיתי את הסרט “איים אבודים” של הבמאי רשף לוי ואני רוצה להגיד לכם שאם לא האלמנטים הבידוריים שבסרט, כנראה שהייתי הולך לבית של רשף ומבקש את 35 השקלים שלי בחזרה. באלמנטים הבידוריים, דרך אגב, אני מתכוון למשחק. במשך 90 דקות מצאתי את עצמי דבוק למסך כשאני צופה בקרב הענקים שנערך בין פיני טבגר ליובל רשף, שני שחקנים צעירים ומבטיחים שהתחרו ביניהם מי משחק יותר גרוע. למרות שמדובר בקרב צמוד הבחירה שלי היא כנראה יובל רשף. תעיפו מבט בתמונה למטה. זה אומנם נראה כאילו היא התיישבה על משהו כואב, אבל הפרצוף הדרמטי מדי אך משורבב השפתיים הזה הוא הפרצוף שבו הדמות שלה משתמשת בסרט כשהיא שמחה, עצובה, חרמנית, כשהאהוב שלה מת או כשהיא סתם לועסת מסטיק.

אבל אל דאגה, מי שגונב את מירב תשומת הלב בסרט זה הבום. יכול להיות שאני מגזים קצת, אבל כבר שנים לא ראיתי סרט ישראלי שבו הבום מופיע כל כך הרבה פעמים עד שמגיע לו קרדיט על משחק. שוב, אני כנראה מגזים, אבל לפעמים היה נראה לי שאני רואה את הבום משייט בניחותה אל תוך הפריים, חובט בנונשלנטיות בראשם של השחקנים ההמומים וממשיך בדרכו החוצה. כל פעם שאני נזכר בזה אני צוחק מחדש. במחשבה שניה, היה שווה כל שקל.

איזה מפגרים האלה מהספאם. הם שלחו לי את ההודעה הזאת ואני בכלל לא יודע לנגן על פסנתר…