גרבילים של תשוקה

אני בטוח שגם אתם קיבלתם בשבועות האחרונים את הלינק הזה (ותודה לטליה ששוב היתה ראשונה). כל מה שצריך זה למצוא תמונה שבה אתם מסתכלים קדימה, להעלות אותה לאתר והופה - הנה לכם צילומים מספר המחזור שמראים איך יכולתם להראות בשנות השישים, שבעים, שמונים וכו’. את הצילומים האלה אתם יכולים להעלות לבלוג שלכם (תרגעו, זה לא יקרה) או לשלוח בתפוצת נאטו כדי שגם אנשים שלא מחבבים אתכם יוכלו לדעת איך הייתם עלולים להראות בשנת 1962. וופדי פאקינג דו.

אבל כאן במעבדות הגרביל לקחנו את הטכנולוגיה הזאת צעד אחד קדימה. באמצעות מתקן משוכלל שהוא שילוב של מכונת הזמן של דאג וטוני, עדשות טלסקופיות עדינות ומיקסר ידני הצלחנו לשים את היד על ספר השנה של אנשים שמישהו באמת היה רוצה לראות. למשל…

עמיר פרץ, שהיום נראה כמו גרסה אתנית של המתופף של החבובות אבל בשנת 1970 נראה כמו חנווני רומני

או אורית פוקס, שהיום נראית כמו ג’אבה ההאט אבל בשנת 1972 נראתה כמו המורה של הבן המפגר של ג’אבה

או שאול מופז, שהיום אולי נראה כמו כיפת הסלע אבל ב-1974 הפריזורה שלו יכלה להתחרות בזאת של אורן זריף

וכמובן צביקה פיק, שהיום אולי הייתם רוצים להחביא את הבת העיוורת שלכם מפניו אבל בשנת 1973 הוא נראה כמו הבת שהייתם רוצים להחביא

טוב, אני לא רוצה לשמוע מלה אחת רעה על אורן זריף. אז נכון שבדה-מרקר התפרסם שהוא רוצה לחייב את כל עובדיו להוסיף לשם משפחתם את השם זריף ונכון שעורך דינו הוציא תגובה שאומרת: “אני לא רואה בבקשה הזאת כל פסול” (ותוך כדי כך הביא גאווה גדולה למקצוע), אבל ברור שאם בעוד חודשיים זריף יחשוב על הודעה תמוהה אפילו יותר, כמו למשל שהוא רוצה לחייב את נשיא ארצות הברית ללבוש תחתונים ורודים - שזאת סגולה לאריכות ימים, אני בטוח שבדה-מרקר יפרסמו גם את הידיעה הזאת בלי לטרוח להשתמש בדבר הזנוח הזה שמתחבא באחורי מגירת הסנדוויצ’ים שלהם, שיקול דעת עיתונאי.

אבל הסיבה האמיתית שבגללה אני לא מוכן להאמין למלה אחת רעה על זריף היא השיער שלו. תעיפו מבט במחלפות המפוארות האלה. אתם באמת יכולים למצוא משהו רע להגיד על מישהו עם שיער כל כך מבריק? כל כך מטופח?

קחו בתור דוגמא את התמונה שלו עם סטיבן הוקינג המבועת - עם האוזן השובבה שמציצה מבין השערות.

או את התמונה שלו עם השר אביגדור ליברמן - קארה כל כך מרשים לא ראיתי מאז ימי פארה פוסט.

או את מראה ה-זה שיער טבעי, אבל עדיין הצלחתי לגרום לו להיראות כמו פאה - שאפשר לראות כאן.

אין לי שום דבר רע להגיד על איקאה. מצד שני, אין לי גם שום דבר טוב להגיד עליהם. מדובר בחברה שמתמחה בסחר הוגן שמתבטא במחירים זולים במיוחד שעבורם תקבלו איכות מחורבנת עוד יותר במיוחד, או כמו שכתוב על הכריכה של קטלוג 09 החדש שלהם: “סגנון החיים שלכם, בהנחה כמובן שהחיים שלכם עשויים מסיבית, מתפרקים אחרי חצי שנה וחסר להם שני ברגים”. סתם. זה לא באמת כתוב שם.

אבל שום דבר, ואני מתכוון שום דבר, לא הכין אותי לאתמול. היו לי שעתיים להרוג בין שתי פגישות באזור התעשייה בנתניה ואיקאה נראתה המקום האידאלי לעשות את זה. מזגן, נקניקיות ומדפי בונדסטאג - מה עוד אפשר לבקש? אז זהו, שבתור התחלה, קצת פחות חרדים. אל תבינו אותי לא נכון, אין לי שום דבר נגד המגזר הפורה והיצרני הזה, אבל כשלוקחים בחשבון שעשרה קבין של תלמוד תורה ירדו לעולם ותשעה מהם היו אתמול באיקאה והעשירי הסתובב בחוץ וחיפש חנייה, אני חושב שאפשר להבין אותי.

אני אפילו לא יכול להתחיל לתאר לכם את המראות הקשים שראיתי במתחם הקדוש הזה אתמול, שנכבש ע”י נחיל עצום ורב של חרדים ודתיים מכל המינים והגילאים. ראיתי אישה חרדית מבוגרת מסתכלת על פח אשפה זרחני צהוב ואומרת לבעלה: “תראה איזה יופי המנורה הזאת תהיה בסלון”, ראיתי זקן מפוחד שניכר עליו ששרד את בירקנאו ועכשיו הסתובב אבוד באגף “פתרונות אחסון” עם מבט בעיניים של מישהו שמבין שהוא כבר לא יצא מפה וראיתי יהודים עם זקנים וחליפות שחורות מסתובבים עם שקיות הניילון הצהובות של איקאה עליהם במראות שהזכירו זמנים אחרים שבהם יהודים הסתובבו עם משהו צהוב על הבגד. ברקע של כל המחזה הסוריאליסטי הזה נשמעה כל הזמן מערכת כריזה שהתחננה בפני הורים עלומים לבוא לאסוף את גאולה, מוישה וחננאל מכל מני מקומות אקזוטיים כמו ארונות בגדים, סלי כביסה ומגרסת האשפה.

 קניתי עציץ קטן, אלא מה. אני קורא לו יורגן. יורגן שניאורסון.

את סוף השבוע האחרון העברתי בברלין ואני חייב להודות שאני לא מבין מה רוצים מהגרמנים. עושה רושם שמאז ה”תקרית” האחרונה העם הגרמני הצליח להתגבר על הנטייה הטבעית שלו להתחיל לצעוד כל כמה שנים אל תוך מדינות שהוא לא אמור לצעוד אליהם ובמקום זה להתמקד במבנים ארכיטקטונים מרשימים וטיפוח שפמים. היה סבבה, ואפילו נראה לי שהצלחתי לאתר עבודה של מעצב העל נוויל ברודי בשכונת קרויצברג:

בכל אופן, רק 2 הערות קטנות לחברת ישראייר שהועילה בטובה לקחת אותנו חזרה ארצה, גם אם באיחור אופנתי של שעתיים. הראשונה היא אנא, תעשה לעצמכם טובה ואל תגישו שניצלים. לא בטיסה בחזרה מגרמניה. כולנו יודעים שהאוכל שלכם חרא, אתם לא חייבים להדגיש את הנקודה הזאת עוד יותר. הבקשה השניה היא שהטייס לא יודיע בכריזה: “נוסעים יקרים, עוד 35 דקות ננחת בישראל, נא לנצל את הזמן הזה לסידורים האחרונים”, כי מה שקורה זה שאנשים מורידים את תיקי היד שלהם מהתאים העליונים והולכים לעמוד ליד הדלת.