גרבילים של תשוקה

ושוב הבלוג הזה עושה את מה שהוא יודע לעשות כל כך טוב, שזה לדווח על חדשות האתמול, היום. ואתמול נקלעתי להפגנה של רוכבי האופנוע בתל אביב. מה אני אגיד לכם? היה קרנבל.

מאות על גבי מאות של אופנוענועים וקטנוענועים גדשו את שדרות רוטשילד והסביבה תוך שהם חוסמים את הכבישים, צופרים בקול ורוקדים כשהם לובשים תחתוני טנגה קטנים מדי ויוצרים תוך כדי דימוי ויזואלי שיקח עוד די הרבה זמן עד שאני אצליח לעצום את העיניים לפני השינה ולא לראות אותו. אבל בעידן שבו הצטרפות לקבוצה בפייסבוק נחשבת מחאה חברתית וכל מי שכותב פוסט נוקב, על כמה קשה למצוא חנייה מתחת לבית שלו, מחשיב את עצמו אקטיביסט, היה נחמד לראות מחאה אמיתית, בועטת ובעירום חלקי.

למה העירום החלקי? שאלה טובה. משתתפי ההפגנה טוענים שזה בגלל ש”הביטוח מפשיט אותנו”. אני טוען שזה בגלל שבתל אביב אף פעם לא היה צריך להתאמץ יותר מדי בשביל למצוא סיבות להתפשט. מצעד הגאווה? בי בי טי-שירט. מצעד האהבה? להתראות שורטס. פסטיבל הכלייזמרים החסידי? שלום שטריימל. מהי האמת? כמו התחתונים של רוכב הוספה השמנמן, גם היא עוברת כנראה איפשהו באמצע. אבל למה להתלונן? אלוהים יודע שאוקטובר בעיר הזאת לא מספק מספיק הזדמנויות לראות בחורות בביקיני.

אני מצטער. אני יודע ש”גרבילים של תשוקה” מתעדכן בתדירות שכבר לא מאפשרת לקרוא לו בלוג. הטוויטר של אריק שרון כבר מתעדכן יותר מהבלוג הזה.

וגם היום אני לא איש בשורות. אין לי שום דבר מעניין להגיד. כלום. אבל כדי שלא תצאו מפה בידיים ריקות אני מעלה תמונה ששוכבת לי באייפון כבר איזה חצי שנה. הזוג הזה עצר לפני ברמזור וכשקלטתי אותם, התחלתי להזדחל עם האוטו לכיוון שלהם תוך שאני מפעיל את המצלמה ומתפלל שהאור ברמזור לא יתחלף. אני יודע שלא יפה לצחוק על אנשים אחרים, אבל אני באמת לא חושב שאני צוחק מהם. יש בהם כל כך הרבה דברים שעושים בלאגן בעין, שאני חושב שהם עושים סיבוב של 180 מעלות ל-cool מוחלט.

טוב, אולי לא מוחלט.

אני אוהב את חנויות הצעצועים הזולות שמפוזרות ברחוב הרצל, אבל במיוחד אני אוהב להסתובב בהם עם א. אתמול היא הרימה אריזה של צעצוע ואמרה לי בפליאה: “תראה, הם עשו צעצוע של איש מראיין סוס”.

בלי שום קשר למי שינצח היום בלילה ויהיה ראש העיר הבא של תל אביב, אין ספק שאת האתנחתא הקומית של הבחירות האלה סיפק האלוף במיל אורן שחור. אני לא בא להעליב פה אף אחד, אבל לפי דעתי אם תקלידו את הביטוי “הזוי” בוויקיפדיה תקבלו תמונה של אורן שחור מחייך, עם תסרוקת ההלוואה והחסכון החביבה הזאת שגורמת לו להראות כאילו מישהו שידך לו סנאי למצח.

אורן, אם תרשו לי לקרוא לו בשמו הפרטי, הבטיח בקמפיין שלו חנינה למקבלי דו”חות, לצבוע את כל העיר בכחול לבן, הקמת בנייני דיור יוקרתיים בשכונות חלשות  ועוד כל מני תופינים. אבל השיא שגרם לי לתהות עד כמה הוא מחובר למציאות היה העיתון “חדשות אחרונות” שחולק ליד השער של גמנסיה הרצליה שבה הצבעתי היום בבוקר. עכשיו, אני לא רומז שהעיתון הזה יוצא מטעמו של אורן שחור או המטה שלו, אבל משהו בכותרת שזועקת “אורן שחור, אלוף במיל, בדרך לנצחון בסיבוב הראשון” גורמת לי לחשוב שאולי יש ביניהם קשר. בעמוד 2 של יצירת הפאר הז’ורנליסטית הזאת מפורסם “מדגם מאולתר” שבו פעילים של מטה אורן שחור הציבו קלפיות “ניטרליות” ברחבי העיר וגילו ששחור מוביל עם 30.6 אחוז מהקולות. הייתי יכול להמשיך ככה עד מחר, אבל נגמרו לי המרכאות.

כל הסיפור הזה היה יכול להיות הרבה יותר משעשע אם לא הייתי נזכר פתאום שהאיש התלוש הזה עם יכולת קריאת המפה הבעייתית משהו וכישורי הניבוי ”המצויינים” (הופה, מצאתי עוד זוג מרכאות) היה קצין המודיעין הראשי. של צה”ל. אופס.

אני לא מסוג האנשים ששוחים נגד הזרם. אני אוהב את הזרם. כל זרם. לפעמים אני הולך ברחוב, רואה זרם ומייד מחליף לבגד ים וכובע אמבטיה ומתחיל לשחות. אבל כשרואים את ההתגייסות הגדולה והעצומה הזאת למען דב חנין, אי אפשר שלא לשים לב שמדובר באותם אימבצילים שוחרי טוב שבחרו בשינוי ב-2003 ובגמלאים ב-2006.

ובנווה צדק, העניינים מתחממים…

תכינו את עצמכם. זה הולך להיות יותר ארוך ופחות מצחיק מכל מה שהתפרסם בבלוג הזה עד היום. אני יודע שהפוסט הזה הולך לקומם עלי חברים, בני משפחה ובחורות שהייתי רוצה לקיים איתם יחסי מין. אני יודע שהוא עלול להיתפס כמגונן על מישהו שאין לי שום כוונה לגונן עליו ושבטח לא צריך את העזרה שלי, אבל אין לי ברירה. הנושא הזה יושב לי בבטן כבר שנה בערך והוא הולך וגדל. עוד מעט הוא יגיע לטחול ואז זה כבר יהפוך לסיכון בריאותי. מוכנים? הנה זה מגיע: חולדאי דווקא בסדר. 

הסיבה שאני כותב את זה היא הבון טון המטורף שצבר תאוצה בשנה האחרונה ובמיוחד פוסטים בכיינים מהסוג הזה שאני קורא יותר ויותר (ואין לי שום כוונה לפתוח פה מלחמת בלוגים) ובמיוחד התגובות הזועקות לשמיים שמלוות את הקינה הנוראה הזאת ושעיקרה הוא: אלוהים, בבקשה תעשה שחולדאי ילך ואז שוב שכר הדירה יהיה נמוך ותהיה הרבה חניה ולא יהיו פקקים יותר ורבין יחזור אלינו וכולנו נרוץ בהילוך איטי לבושים בבגדים לבנים בשדות של חרציות צהובות כשנעימת הנושא של “בית קטן בערבה” שורקת לנו מפי הטבעת. כל זה יקרה, הם מאמינים, ברגע שחולדאי ילך. אז זהו, שאני לא בטוח. 

כשאתם קוראים את התגובות אתם מבינים שחלק גדול מהאנשים האלה לא באמת מבינים מהו תפקידו של ראש עיר. הם באמת ובתמים חושבים שחלק מתפקידו של ראש עיריית תל אביב זה להתקשר לבעל הבית שלהם ולבקש שלא יעלה להם את שכר הדירה. ואחרי שהוא יגמור לעשות את כל הטלפונים האלה, חולדאי אמור לרדת למטה ולשמור להם מקום חנייה עד שהם יחזרו מהעבודה. ושוב, אני לא בטוח.

תפקידו של ראש עיר זה להפוך את העיר למקום טוב יותר עבור האנשים שגרים בעיר הזאת. נקודה. אני זוכר פעם לפני כעשר שנים, כשנסעתי באוטובוס ולפני ישבו שתי תיירות אנגלוסקסיות, אחת מהם אמרה לשנייה באנגלית: “אני חושבת שזאת העיר הכי מכוערת שהייתי בה אי פעם”. והיא צדקה. שלא תבינו אותי לא נכון, יש אזורים בתל אביב שעדיין מסוגלים להתחרות בכבוד עם כפרים בטורקיה ומזבלות בטג’קיסטן. אבל ישנם אזורים שכבר מתחילים להראות יותר טוב. אז נכון שכתוצאה מזה יותר אנשים רוצים לגור בתל אביב ושכר הדירה עולה. תתמודדו. אלוהים יודע שאני מתמודד עם זה כל חודש מחדש. וזה נכון שאין חניה, אבל אין חניה גם בלונדון, פריז וניו-יורק. אתם יודעים איפה יש חניה? בערד. טונה של חניה. רחובות על גבי רחובות של חניה שמחכה רק לכם. הייתי מחנה שם את האוטו בעצמי אם לא הייתי מפחד שיכנס לי חול ובדואים למנוע. וכן, אני יודע שנעשו טעויות בשיקול דעת שגורמות לכולנו לרצות להיכנס לעירייה ולהגיד שם לכולם: You will never work in this town again, אבל בסך הכול הכללי, אני די מרוצה. ההערה היחידה שיש לי למר חולדאי, שאני בטוח שקורא בקביעות את הבלוג הזה, היא שאני חושב שלא נעשה מספיק על מנת לשמור על “הצעירים המגניבים” שהם הלב של כל מטרופולין אמיתית (וצר לי, אם אתם כותבים תגובות לפוסטים בקפה דה-מרקר אתם בהחלט לא נופלים לקטגוריה הזאת). כי ללא “הצעירים המגניבים” האלה אתה עלול למצוא את עצמך עם עיר שהולכת ומזדקנת, הולכת ונהיית אפורה יותר, הולכת ונהיית, ובכן, ירושלים.

ובינתיים, בנווה צדק…

די להסתכל על התמונה הזאת שהתפרסמה היום בדה-מרקר כדי להבין שמישהו בעיריית תל-אביב יצא מדעתו. כלומר, עד כמה חסר ביטחון אתה צריך להיות בפין שלך על מנת לתכנן, לאשר או להקים מגדל כזה. ואז לאכלס אותו ברופאי שיניים צרפתים. אני לא יכול להבין למה אי אפשר היה להשאיר את שכונת נווה-צדק לתושבים הטבעיים שלה, כלומר לאוליגרכים רוסיים שעשו מיליארדים מעסקאות נפט מפוקפקות ועכשיו מחפשים דרך שקטה ולא מנקרת עיניים להוציא את ההון השחור הזה, קרי בנייה נמוכה בסטנדט גבוה. ליבי ליבי לשכנים האומללים שנגזר עליהם לשמש כאשכים לאיבר הבטון המזדקר הזה.

זהו. עברתי היום ליד בנין העיריה ואין ברווז. הבובה המתנפחת, הענקית והצהובה שהוכיחה שאם כיוצר תעשה את אותו הדבר מספיק זמן, לא משנה כמה אדיוטי ומופרך הדבר הזה יהיה, בסופו של דבר מישהו יעניק לך עליו את פרס ישראל (קדישמן, שים עוד כבש על האש!). אבל שלא יצא מזה חלילה שאני נגד הברווז. למעשה, בכל יום בחודש האחרון שבו עברתי ליד העיריה וראיתי את היצור הצהוב הזה יושב על מה שהוא כנראה הבניין המכוער ביותר בתל אביב ומוסיף לו נופך קצת יותר צבעוני וקצת יותר שמח, לא יכולתי שלא להרגיש נעים במקומות שתל אביב כבר מזמן לא גרמה לי להרגיש בהם נעים. לזמן קצרצר הברווז הזה הפך את כיכר רבין למשהו שהוא קצת יותר אמסטרדם וקצת פחות ביירות.

יש משהו מדכדך בעיר שבה לברווז של דודו גבע יש אורך חיים קצר כל כך ולעומת זאת לפסלים כמו התרוממות של קדישמן יש חיי נצח. זה לא שאני מפקפק בזכותם של רתכים כמו קדישמן ותומרקין ליצור ערימות אשפה חלודות ולקרוא להם אומנות, אבל אני בהחלט מפקפק בזכותם של פרנסי העיר תל אביב לתקוע את ערימות האשפה האלה מול החלון שלי. קשה לי להבין למה אומנות סביבתית ואורבנית בחו”ל זה משהו שהופך את הסביבה לנעימה וקסומה יותר, ואצלנו זה תמיד משהו לזכר ששת המליונים שאם תתקרב לזה יותר מדי אתה עלול לאבד עין.