גרבילים של תשוקה

יש לי וידוי. לא משהו מסעיר, אבל בכל זאת, וידוי. ראיתי את שלושת העונות הראשונות של פרוייקט מסלול האמריקאי. זה היה ריאליטי רהוט ואינטליגנטי שנתן כבוד ליצירתיות של המשתתפים לא פחות מאשר לצד הרכילותי והקאמפי שלהם. אחרי כמה זמן אפילו הצלחתי להתגבר על הזעזוע שנגרם לי כתוצאה מהמבטא הגרמני ה”קל” וחיתוך הדיבור של המנחה, דוגמנית העל היידי קלום. בכל פעם שהיא התעניינה בחביבות בשלומו של אחד המשתתפים זה היה נשמע כאילו היטלר מנסה להזמין בירה במקום שבו כל המלצרים יהודיים.

ניסיתי לראות גם את פרוייקט מסלול הישראלי. או ליתר דיוק, ה-יס מקס שלי ניסה. אני לא הצלחתי. אז נכון שבארץ פיתחו את אמנות מתיחת עונה אחת של תוכנית ריאליטי לכ-300 תוכניות שמתפרסות על פני שש או שבע שנים, אבל עדיין, המסטיק הטלוויזיוני הזה נמתח בצורה כזאת שאם אתם הייתם מחזיקים בקצה אחד שלו ומישהו אחר בקצה השני, הרי שהמישהו הזה היה ממש רחוק מכם. אבל ממש רחוק. ואל תתנו לי אפילו להתחיל לדבר על גל אפל. אני מודה שאף פעם לא הבנתי את הביטוי “מגעיל ת’שועלים”, עד שראיתי את גל אפל רוכן לכיוון אחד המתמודדים ושואל אותו: “מה נסגר איתך אח שלי? לא עם הבגד, איתך”. אני לא יודע לאיזה כוכבים בדיוק מתכוונת שירז כשהיא הציגה אותו כל שבוע בתור “הסטלייסט ומלביש הכוכבים”, אבל בואו נגיד שאם הוא זה שאחראי לאוסף הכובעים של ציון ברוך הרי שאהוד ברק לא יהיה לבד על הספסל בהאג. ותסלחו לי שאני מהסס לקבל עצות סטיילינג ממישהו שנראה כאילו הוא נרדם בטיול השנתי וכל החברים שלו ציירו עליו עם טושים.

מה שכן, התוכנית הזאת גרמה לי לעשות משהו שרציתי לעשות כבר הרבה זמן. הוצאתי את הטלוויזיה מהבית.
היא עמדה בחדר המדרגות ואחרי שהכריזו על הזוכים והתוכנית נגמרה, הכנסתי אותה חזרה.

פטריק “nobody puts baby in the corner” סוויזי נפטר בגיל 57. למרות שהוא כנראה יזכר בעיקר בזכות ריקוד מושחת (ואני לא בטוח שלא בצדק), הרי שכל מי שראה את point break יודע שלבנאדם הזה היתה אינטניסיביות וכריזמה ברמה ששום שחקן שפועל היום לא מסוגל להתקרב אליה. לפי מה שאני מבין הוא גם היה איש חביב. המוות שלו באמת מעציב אותי.

מה שכן, אני חייב להגיד לכם שהרגע ראיתי את הסרט שומר הבארים וזה די נס שהוא שרד עד היום עם פציעת ירי בכתף, דקירה במותן וכל המכות היבשות שהוא חטף שמה.

שלא לדבר על הקילה המטורף שהוא בטח סחב כל השנים אחרי שהוא עשה את זה:

לא להיבהל. ההודעה היא ממני, הפרידה היא מרינו צרור. ההודעה קודם:
בניגוד לשמועות, הבלוג לא מת. הוא רק מנמנם.

ועכשיו לענינינו:
רינו צרור עוזב את מעריב. אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת ולהפרד לא רק מרינו, עיתונאי מוערך, טרחן ומשעמם בזכות עצמו אלא גם מהשיער שלו, שהעניק לי שעות רבות של אושר, צחוק, דמע, פליאה ואת ההכרה שיום אחד כולנו נמות. ואז יקברו אותנו בשיער של רינו.

המעקב אחרי התספורות השונות של רינו צרור בשנים האחרונות מגלה משהו שנראה קצת כמו מצגת ויזואלית של ההיסטוריה של תאונות רכבת. זה נע מתמונות שגורמות לך חוסר נוחות קלה ומגיע עד לאימג’ים שיגרמו גם לגברים קשוחים שכבר ראו דבר או שניים בחיים להפנות מבט הצידה בבעתה. אני לא רוצה להתחייב על זה אבל פעם, כשנפלתי על שידור של “חוצה ישראל”, ראיתי ציפור קטנה מוציאה את ראשה החוצה מהפריזורה שלו, מביטה אל מצלמה בהפתעה קלה ואז נכנסת חזרה פנימה.

אני מצרף 3 דוגמאות ל”לוק” מוצלח במיוחד של רינו.

מראה האשה המשוגעת שצועקת על אנשים ברחוב:

מראה ה”קן לציפור בין העצים ובקן יש 3 ביצים”:

מראה ה”עשיתי החלקה יפנית. יצא לא משהו”:

והפעם, רז שפירא, מי שזאת לא תהיה, ודני דין.

הבחור מצד ימין, כמובן, הוא לא דני דין.