גרבילים של תשוקה

ושוב הבלוג הזה עושה את מה שהוא יודע לעשות כל כך טוב, שזה לדווח על חדשות האתמול, היום. ואתמול נקלעתי להפגנה של רוכבי האופנוע בתל אביב. מה אני אגיד לכם? היה קרנבל.

מאות על גבי מאות של אופנוענועים וקטנוענועים גדשו את שדרות רוטשילד והסביבה תוך שהם חוסמים את הכבישים, צופרים בקול ורוקדים כשהם לובשים תחתוני טנגה קטנים מדי ויוצרים תוך כדי דימוי ויזואלי שיקח עוד די הרבה זמן עד שאני אצליח לעצום את העיניים לפני השינה ולא לראות אותו. אבל בעידן שבו הצטרפות לקבוצה בפייסבוק נחשבת מחאה חברתית וכל מי שכותב פוסט נוקב, על כמה קשה למצוא חנייה מתחת לבית שלו, מחשיב את עצמו אקטיביסט, היה נחמד לראות מחאה אמיתית, בועטת ובעירום חלקי.

למה העירום החלקי? שאלה טובה. משתתפי ההפגנה טוענים שזה בגלל ש”הביטוח מפשיט אותנו”. אני טוען שזה בגלל שבתל אביב אף פעם לא היה צריך להתאמץ יותר מדי בשביל למצוא סיבות להתפשט. מצעד הגאווה? בי בי טי-שירט. מצעד האהבה? להתראות שורטס. פסטיבל הכלייזמרים החסידי? שלום שטריימל. מהי האמת? כמו התחתונים של רוכב הוספה השמנמן, גם היא עוברת כנראה איפשהו באמצע. אבל למה להתלונן? אלוהים יודע שאוקטובר בעיר הזאת לא מספק מספיק הזדמנויות לראות בחורות בביקיני.