אני באמת לא מבין מה ynet רוצים מאייל גולן. בכתבה “מה עובר על אייל גולן?” הם מבקרים אותו על ההחלטה לקעקע זוג עינים גדולות על הצד האחורי של ראשו.
לי, לעומת זאת, אחרי שהסתכלתי על התמונות, הכל ברור. הבנאדם בסך הכל מנסה להפוך את עצמו לסובארו פשע. בשלב הבא הוא יקעקע סוסי מוסטנג דוהרים משני הצדדים של המותנים כשבסופו של דבר, אני מתאר לעצמי, הוא יתקין אורות ניאון כחולים מתחת לביצים.
משהו הפריע לי בתמונתו של שמעון פרס שהתפרסמה אמול בידיעה הראשית של ווינט. התבוננות נוספת הבהירה לי מה הבעיה. כבוד הנשיא, שצולם בועידת קופנהגן לענייני התחממות כדור הארץ, נראה כאילו הוא היה בחופשת סופשבוע באקפולקו בדיוק באותו זמן שבו הוכרז על מחסור עולמי בקרם הגנה נגד שיזוף.
בהתחלה חשבתי שמישהו בווינט נרדם על כפתור הפוטושופ, אבל אחרי שבדקתי ב-NRG כבר לא היה לי ספק. הנשיא שלנו הפך לאינדיאני.
שמעון:
חבר של שמעון:
לקחתי מונית. עצרתי אותה ברח’ המסגר וביקשתי מהנהג שלה לקחת אותי לרח’ מונטיפיורי. עד כאן שום דבר מסעיר. הוא אפילו חסך ממני את הדיאלוג המקובל שנכתב כמדומני, בידי שייקספיר במאה השש-עשרה ושמתחיל במשפט האלמותי: “20 שקל טוב לך?”.
בשלב הזה הנהג הסביר לי שהוא מתכוון לקחת ימינה ולעשות פרסה. אמרתי לו שינהג איך שהוא חושב שעדיף אבל פתאום הוא חתך חזק שמאלה, פנה ברמזור והמשיך בנסיעה לכיוון הנכון. בשלב הזה הוא פנה אלי ואמר: “בסוף היה שמאלה. אתה רואה מה זה ראש יהודי? בגלל זה כל העמים שונאים אותנו”. כלומר הנהג, גאה בהצלחתו לזהות בהצלחה שברמזור יש פניה שמאלה, הכיוון שאליו הוא רצה לנסוע, ייחס את הזיהוי המוצלח ואת הפניה המבריקה שבאה בעקבותיו לגניוס היהודי וקיבל בזאת חיזוק לעובדה המוכחת שהסיבה לאלפי שנים של רדיפות ופוגרומים זה שאנחנו כל כך, אבל כל כך הרבה יותר חכמים מכל העמים האחרים.
אני בדרך כלל לא מתווכח עם נהגי מוניות. להיפך, אני מעודד אותם. תתפלאו מה המהום במקום הנכון או שיעול שיכול להתפרש כהסכמה יכול לעשות לשטף הדיבור של מישהו שקוראים לו איציק ושהדבר המעניין ביותר שקרה לו בשנתיים האחרונות זה טחורים. אבל הפעם, לא יודע למה, התחשק לי לענות.
“אנחנו לא יותר חכמים”, אמרתי. “אנחנו לא יותר חכמים מהאמריקאים, האמריקאים לא יותר חכמים מהצרפתים והצרפתים לא יותר חכמים מהשוודים. אף אחד לא יותר חכם מאף אחד. והאמריקאים שונאים את הצרפתים, הצרפתים שונאים את הגרמנים, הגרמנים שונאים את הפולנים וכולם שונאים את הרוסים. כולם חכמים אותו הדבר וכולם שונאים את כולם. ואתה באמת לא צריך לקחת את זה אישית”.
היתה דממה. הדממה נמשכה דקה אחת. שתיים. שלוש. לרגע אחד חשבתי שעשיתי את זה. שהצלחתי לעשות את הבלתי אפשרי. שהשגתי את מה שמליוני אנשים חולמים עליו כבר מאות שנים. את הגביע הקדוש. שהשתקתי נהג מונית.
היתה עוד דקה אחת של שקט ואז, תוך שהוא מסתכל קדימה ואפילו לא ממצמץ, הוא אמר: “אבל חייבים לשחרר את גלעד שליט”.
מאז ומעולם היתה לשלומי בעיה להבין את רוח הסצינה:
חזרתי. תרשו לי לחסוך מכם את שלל הקלישאות הרומנטיות סטייל: “ניו-יורק מדהימה בסתיו”, או “אתם חייבים לנסות את התפריט החדש של בלת’זר בסוהו” או “מישהו חייב לעשות משהו עם כל הכושים האלה”. מה שכן, עיר שבה בסופרמרקט מוכרים 18 סוגים של סוכר (ספרתי), נהג המונית שלך נראה כמו נציג עז א-דין אל-קסאם בתפוצות ושבנמל התעופה שלה לוקחים ממך טביעת רקטום, היא בהחלט עיר שגורמת לי להרגיש בבית.
אני גם אחסוך מכם את כל התמונות התיירותיות שצילמתי, את הזבל הזה אני שומר לחברים בפייסבוק. כי מי שלא ראה תמונה של אשכנזי קטן עומד בהבעת חשיבות עצמית כשמאחוריו 3 עלמות מאביניון כאילו לא ראה תמונה משעממת בחייו. במקום זה אני אראה לכם את התמונות שצילמתי בשעה וחצי המשעממות ביותר שהעברתי בניו-יורק, שבהם ת’ הסתובבה בדווין ריד שזה המקבילה של הגויים לסופר-פארם ואני הסתובבתי אחריה בין המדפים ורציתי למות. אז במקום למות צילמתי כמה מהמוצרים היותר ביזאריים שראיתי שם. למשל:
יש משהו מצחיק בזה שעל כל חבילות הטיטולים שמיועדות לתינוקות לבנים התינוקות מצולמים זוחלים בחיוך לכיוון האמא או מתגלגלים על הגב בהנאה בעוד שעל חבילות הטיטולים שמיועדות לתינוקות שחורים זה תמיד נראה כאילו הם בורחים ממשהו:
אני כמעט מפחד לשאול מה קרה לקודמת:
או הבובה הקריפית הזאת שהתחבאה בין ערימת פיות קטנות וחמודות. אם הייתי בקטע של כיתובי תמונה כנראה שהכיתוב היה “דויד היה נמוך ושמנמן, אבל זה לא הפריע לו להתלבש כמו פייה”:
אבל מה, היה כיף. ניו-יורק מדהימה בסתיו ואתם באמת חייבים לנסות את התפריט החדש של בלת’זר. מישהו יודע מתי מתחילים הסיילים של הקיץ?
היום עברתי ליד שלט בניו-יורק שהכריז על שם הרחוב - Gay Street, והתאפקתי לא לצלם אותו.
אין לי שום הסבר הגיוני לזה, אבל גיליתי שכשאני עובר במגלה המתכות בשדה התעופה אני מכניס קצת את הבטן.
ושוב הבלוג הזה עושה את מה שהוא יודע לעשות כל כך טוב, שזה לדווח על חדשות האתמול, היום. ואתמול נקלעתי להפגנה של רוכבי האופנוע בתל אביב. מה אני אגיד לכם? היה קרנבל.
מאות על גבי מאות של אופנוענועים וקטנוענועים גדשו את שדרות רוטשילד והסביבה תוך שהם חוסמים את הכבישים, צופרים בקול ורוקדים כשהם לובשים תחתוני טנגה קטנים מדי ויוצרים תוך כדי דימוי ויזואלי שיקח עוד די הרבה זמן עד שאני אצליח לעצום את העיניים לפני השינה ולא לראות אותו. אבל בעידן שבו הצטרפות לקבוצה בפייסבוק נחשבת מחאה חברתית וכל מי שכותב פוסט נוקב, על כמה קשה למצוא חנייה מתחת לבית שלו, מחשיב את עצמו אקטיביסט, היה נחמד לראות מחאה אמיתית, בועטת ובעירום חלקי.
למה העירום החלקי? שאלה טובה. משתתפי ההפגנה טוענים שזה בגלל ש”הביטוח מפשיט אותנו”. אני טוען שזה בגלל שבתל אביב אף פעם לא היה צריך להתאמץ יותר מדי בשביל למצוא סיבות להתפשט. מצעד הגאווה? בי בי טי-שירט. מצעד האהבה? להתראות שורטס. פסטיבל הכלייזמרים החסידי? שלום שטריימל. מהי האמת? כמו התחתונים של רוכב הוספה השמנמן, גם היא עוברת כנראה איפשהו באמצע. אבל למה להתלונן? אלוהים יודע שאוקטובר בעיר הזאת לא מספק מספיק הזדמנויות לראות בחורות בביקיני.
יש לי וידוי. לא משהו מסעיר, אבל בכל זאת, וידוי. ראיתי את שלושת העונות הראשונות של פרוייקט מסלול האמריקאי. זה היה ריאליטי רהוט ואינטליגנטי שנתן כבוד ליצירתיות של המשתתפים לא פחות מאשר לצד הרכילותי והקאמפי שלהם. אחרי כמה זמן אפילו הצלחתי להתגבר על הזעזוע שנגרם לי כתוצאה מהמבטא הגרמני ה”קל” וחיתוך הדיבור של המנחה, דוגמנית העל היידי קלום. בכל פעם שהיא התעניינה בחביבות בשלומו של אחד המשתתפים זה היה נשמע כאילו היטלר מנסה להזמין בירה במקום שבו כל המלצרים יהודיים.
ניסיתי לראות גם את פרוייקט מסלול הישראלי. או ליתר דיוק, ה-יס מקס שלי ניסה. אני לא הצלחתי. אז נכון שבארץ פיתחו את אמנות מתיחת עונה אחת של תוכנית ריאליטי לכ-300 תוכניות שמתפרסות על פני שש או שבע שנים, אבל עדיין, המסטיק הטלוויזיוני הזה נמתח בצורה כזאת שאם אתם הייתם מחזיקים בקצה אחד שלו ומישהו אחר בקצה השני, הרי שהמישהו הזה היה ממש רחוק מכם. אבל ממש רחוק. ואל תתנו לי אפילו להתחיל לדבר על גל אפל. אני מודה שאף פעם לא הבנתי את הביטוי “מגעיל ת’שועלים”, עד שראיתי את גל אפל רוכן לכיוון אחד המתמודדים ושואל אותו: “מה נסגר איתך אח שלי? לא עם הבגד, איתך”. אני לא יודע לאיזה כוכבים בדיוק מתכוונת שירז כשהיא הציגה אותו כל שבוע בתור “הסטלייסט ומלביש הכוכבים”, אבל בואו נגיד שאם הוא זה שאחראי לאוסף הכובעים של ציון ברוך הרי שאהוד ברק לא יהיה לבד על הספסל בהאג. ותסלחו לי שאני מהסס לקבל עצות סטיילינג ממישהו שנראה כאילו הוא נרדם בטיול השנתי וכל החברים שלו ציירו עליו עם טושים.
מה שכן, התוכנית הזאת גרמה לי לעשות משהו שרציתי לעשות כבר הרבה זמן. הוצאתי את הטלוויזיה מהבית.
היא עמדה בחדר המדרגות ואחרי שהכריזו על הזוכים והתוכנית נגמרה, הכנסתי אותה חזרה.
